הדבר הכי גרוע בכל הסיפור הזה זה שאני לא מצליח להבין למה היא עושה את זה לעצמה.
כשאני אומר שזאת הבחורה הכי יפה שהכרתי אני מתכוון לזה ב200% אחוז. והיא כל כך חכמה ויכולה להצליח בחיים במה שהיא רק תחליט. אז למה היא שונאת את עצמה כל כך? בהתחלה אתה לא לגמרי מבין למה היא מעיפה לך את הידיים, זה לא שאתה מנסה להשכיב אותה. רק לחבק. אומרת שמגע מרגיז אותה, שכואבת לה הבטן, נפוח לה, לא מרגיש לה נוח ואתה רק רוצה לראות חיוך. זה הכל.חיוך קטן שיגיד שיש סיכוי.
יש לה את כפות הידים הכי עדינות שראיתי, אצבעות ארוכות כאלו, כמו בציורים ובכלל לא אכפת לי שהציפורניים שלה קצרות. אבל היא מתלוננת שהן נשברות כל הזמן , הצעתי לה לקחת ויטמנים ,אבל היא אומרת שהיא כבר ניסתה וזה לא מתעכל לה בכלל בגוף. בגלל...נו...קשה לי להגיד את זה. בגלל ההקאות.
אני מנסה,באמת שאני מנסה. קראתי מאמרים שיסבירו לי מאיפה זה בא. היא לא עברה התעללות בילדות, תמי הייתה מקובלת ואהובה ,כל מה שהיא רצתה קיבלה לפני שהיא אפילו ביקשה. זאת לא אנורקסיה. גם היא לא חושבת שהיא שמנה, אבל היא לא שולטת בזה. זה מה שהיא אומרת כל הזמן. לקחתי אותה אלי לסופ"ש. כן, לא הזמנתי. פשוט לקחתי. כמו ילדה קטנה, חשבתי שאם היא תהיה לידי אז יהיה יותר קל. האכלתי אותה בכפית. לאט לאט. הסופ"ש עבר בסדר. אבל יומיים אח"כ היא לא החזירה טלפונים. ידעתי למה. אפילו שלא שאלתי.
ניסיתי להתעניין,מה היא אוכלת כשזה תוקף. הייתי בהלם. היא מסוגלת לחסל מגש פיצה, עוגה שלמה, כל מה שעובר ליד. בגלל זה המקרר שלה תמיד ריק. אבל זה לא עוזר. בטח שלא בעיר כזאת כשיש מכולות שפתוחות כל היום.
הצעתי שאולי היא תלך ללמוד,כזאת בחורה מוצלחת ,חבל שהיא תהיה ברמנית כל החיים. אבל היא אורמת שרק שהיא בתנועה אז זה נרגע. אם היא תשב כל היום היא כל הזמן תהיה רעבה.
אני אוהב אותה, קורע אותי לחשוב שאולי זה יגמר בגלל המחלה הזאת, בולימיה. אבל היא לא מוכנה לחשוב אפילו על לגור ביחד, ניסתה פסיכולוג ,שלא עזר. ובזמן האחרון אני יודע שזה מתגבר, שאם בעבר היה לה בולמוס זלילה פעם –פעמיים בשבוע זה עכשיו קורה כל יום. כי היא כמעט לא מחזירה טלפונים ואני כבר למדתי שזה בדרך כלל קורה אחרי שהיא מקיאה.
אני פוחד שמרוב שאני מנסה לעזור-אני רק מזיק. כשאני אומר לה דברים טובים, כמה שהיא מדהימה בעיניי- אז זה רק מלחיץ אותה יותר, כי היא חושבת שאני משקר רק כדי לגרום לה להרגיש טוב.
היא הולכת ושוקעת. בעבודה לא רואים את זה, היא מחייכת ונחמדה. עושה יופי של טיפים, שרק אני יודע שכמעט כל מה שהיא מרוויחה הולך על אוכל.
זה כבר משתלט על כל דבר, הכל סביב המחלה הזאת. נהייתי מן סוג של מטפל במקום חבר. לא זוכר מתי הפעם האחרונה ששכבנו, כי הבטן שלה כל הזמן נפוחה וכל נגיעה לא נעימה לה.
אני רוצה לעזור לה למצוא את הדרך החוצה,אבל מוצא את עצמי שואל אם יש בכלל דרך כזאת.
יש?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה