בולימיה-שתוארה כאן בפוסט הקודם היא מחלה מוכרת , לפני שנדבר על הטיפול- בואו נבין את שורשי המחלה.
בולימיה מאופיינת בהתקפי זלילה של כמויות מזון גדולות, תוך הרגשה של חוסר שליטה על הנאכל, מלווה בניסיון לרוקן את המזון לאחר אכילתו ולמנוע עלייה במשקל -
אנשים בולימיים אינם מושכים אליהם את תשומת הלב של הסביבה, היות והם לא מרזים בקיצוניות כמו האנורקטיים, אינם נחלשים או מתבודדים. הכול נעשה בהסתר, עם מראית עין חיצונית כאילו החיים נהדרים והכול בסדר. הם מתפקדים, הולכים ללימודים ואף יכולים להגיע להישגים טובים, אך בתוך תוכם קיימת התפיסה המעוותת שעל ידי ההקאה, הם מוציאים את כל הרע שהם מרגישים בפנים.
נדמה כאילו הבולימיים נהנים משני העולמות: מצד אחד הם אוכלים מזון משמין ובכמויות גדולות, ומצד שני, באמצעות הקאה, הם בדרך כלל לא מעלים במשקל. אולם, אלה הם חיים של סבל והסתרה: הסובלים מבולימיה מסתובבים עם סוד גדול שתופס חלק נכבד בחייהם, ובכך מרחיקים את עצמם מקשר אמיתי וכנה עם הסביבה.
חלק מהבולימיים אינם מצליחים לקיים אורח חיים רגיל, היות והם "משתעבדים" להתקפי הזלילה וההקאה. טיפלתי בנערות ובנשים צעירות ש"בילו" רבים מימיהן בזלילות ובהקאות, ולא יכלו לעשות שום דבר אחר, כמו ללמוד למבחנים, לעבוד, לקיים קשר זוגי ואפילו לא להיפגש עם חברות. את רוב הזמן הפנוי שלהן הן העבירו בתכנון בולמוסים והן בזבזו את רב הכסף שחסכו על קניית מוצרי מזון בכדי שבני המשפחה, או השותפים בדירה לא ירגישו שכמיות מזון גדולות נעלמות מהבית. מלבד זאת הן התענו מן הצורך להסתיר את הבולימיה מפני המשפחה, בן הזוג והחברים.
בולימיה מתחילה בדרך כלל בשלבים המאוחרים של גיל ההתבגרות, בעיקר אצל נערות. בדרך כלל המדובר בטקס הקאה פרטי ואישי, שהנערה הבולימית תנסה להסתירו בעזרת כל תירוץ או שקר אפשרי. עם זאת, ידועים גם מקרים בהם הבנות משתפות זו את זו בסוד העניין, ואפילו מארגנות מסיבות זלילה, שלאחריהן הן מקיאות את המזון. מקרים אלה מוכרים יותר במקומות בהם הבנות חיות יחד כקבוצה, כמו בפנימיות, בקיבוצים או במהלך השירות הצבאי.
בהתקפים בולימיים צורכים מזון מכל הסוגים: כיכר לחם, קופסת מדגנים, קרטון גלידה, בורקסים, עוגיות ולעתים אף מזון קר, לא מוכן ואפילו קפוא. במהלך ההתקף, יש תחושה של חוסר שליטה, חוסר יכולת להפסיק למרות תחושת הבחילה. האוכל משמש כסם, המקהה את החושים ומאפשר שלא להתמודד עם כעס, תסכול, עצב, לחץ או עצבנות. האדם הבולימי
בהתקפים בולימיים צורכים מזון מכל הסוגים: כיכר לחם, קופסת מדגנים, קרטון גלידה, בורקסים, עוגיות ולעתים אף מזון קר, לא מוכן ואפילו קפוא. במהלך ההתקף, יש תחושה של חוסר שליטה, חוסר יכולת להפסיק למרות תחושת הבחילה. האוכל משמש כסם, המקהה את החושים ומאפשר שלא להתמודד עם כעס, תסכול, עצב, לחץ או עצבנות. האדם הבולימי מתעסק רק באכילה ובהיפטרות מן המזון, שכשלעצמה יוצרת תחושת הקלה עצומה ("אינני עומד להשמין"). יש המתארות את החוויה במונחים של תחושת זיכוך.
סימנים ותסמינים
*כך תזהו אם קרוב משפחתכם או חבר לקה בבולימיה:
* *אי יציבות במשקל
* *זלילות
* *אכילה בהסתר
* *ביקור בשירותים במהלך הארוחה ואחריה
* *בלוטות נפוחות בצוואר
* *התעסקות מוגזמת במשקל ובדימוי גופני
* *נימי דם בולטים בפנים או בעיניים
* *שינויים במצב הרוח
* *פצעים וסימנים על פרקי האצבעות מההקאות
* *שימוש בצומות, משלשלים ומשתנים או פעילות גופנית מוגזמת
זיהוי וטיפול
בתור הורים, או בני זוג ,חשוב לדעת כי קשה מאד לזהות בולימיה. הנערות והנשים הבולימיות בדרך כלל מאוד דיסקרטיות: ליד אחרים הן אוכלות אכילה רגילה, וזוללות לבד. הן מרגישות טוב ואינן מפגינות רזון קיצוני, עייפות או חולשה.
יש בולימיות הקונות לעצמן אוכל, ומחביאות אותו בחדרן. כאשר הן אוכלות מן המקרר או מן הארון בבית, הן נוטות להכחיש כי הן אלה שאכלו את כל המזון ש"נעלם". כדי להסתיר את ההקאה, הן בדרך כלל ממתינות עד שהן לבד בבית, ואז פותחות את זרם המים במקלחת או מורידות את המים באסלה כדי שלא ישמעו את קולות ההקאה. בדומה לכך, המשתמשות במשלשלים מחביאות אותן, וכדי להסביר את הזמן שהן מבלות בשירותים, מסבירות כי יש להן "קלקול קיבה" או "וירוס".
כדאי לשים לב לשינויים בהתנהגות: חשאיות, התבודדות, תירוצים לאכול לבד או לאכול מחוץ לבית, היעלמות לשירותים או לחדר לאחר הארוחה, מזון מוחבא בחדר, בזבוז כסף רב ללא הסבר בשל קניית מזון בחוץ.
מבחינה חיצונית, לא תמיד יהיה שינוי במשקל, אולם הרבה פעמים ניתן להבחין בחתכים על אצבעות הידיים בגלל ההקאה, שיניים צהובות, גרון כואב ועיניים אדומות או סימנים מתחת לעיניים ממאמץ ההקאה.
אם אתם מבחינים בחלק מהסימנים והתסמינים, דברו עם בתכם, או בת הזוג שלכם, הסבירו לה שהיא פוגעת בבריאותה, וכי יש לבעיה זו השלכות חמורות על מצבה הבריאותי עכשיו ובעתיד. בנות רבות אינן מבינות עד כמה התנהגות זו אינה בריאה. בנוסף, מומלץ להיעזר באיש מקצוע, ובמקרה הצורך לפנות למרפאה להפרעות אכילה.
